<h1>סמ"ג עשין סימן ע'</h1>
<h2>דף י:</h2>
גרסינן בפרק קמא דנזיקין חמשה שישבו על כסא אחד ולא נשבר ובא אחר[ון] וישב עליו ונסמך על חביר[י]ו ונשבר אף על פי שהיה ראוי לישבר קודם שישב הואיל וקירב את שבירתו האחרון חייב דכוחו כגופו דמי ואומרים לו אילו לא נסמכת עלינו היינו עומדים קודם שישבר (ע"פ לשון הרמב"ם חובל ומזיק פ"ו הט"ו ע"ש), וגרסינן שם אמר רב פפא כגון פפא בר אבא פירש רבינו יצחק שהיה זה האחרון כבד כפפא בר אבא אבל [ב]אחר לא יניחו לעמוד מפני סמיכתו וכולן חייבין.
<h2>דף כו.</h2>
אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד, ונאמר מכה בהמה ישלמנה ולא חילק הכתוב בין שוגג למזיד, ואחד המזיק בהמתו של חבירו או שאר ממונו משפט אחד להם בד"א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק פטור עד שיתכוין להזיק (עי' רמב"ם חובל ומזיק פ"ו הל' א'—ג'). גרסינן בפרק המניח (ל"ב א') אמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה, שאומר שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים אחד מהלך ואחד רץ והוזק אחד מהם בחבירו שלא בכוונה זה הרץ חייב מפני שהוא משנה, ואם היה בערב שבת בין השמשות פטור מפני שהוא רץ ברשות כדי שלא תיכנס השבת והוא אינו פנוי (לשון רמב"ם שם ה"ט).
<h2>דף כו:</h2>
בפרק כיצד הרגל דורש עוד מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, שאדם מועד לעולם ואפילו ישן ואפילו שיכור שחבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מה שהזיק מן המעולה שבנכסיו, בד"א שהישן חייב לשלם בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהם והזיק את חבירו או קרע את בגדיו (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"א הי"א) שאונס כזה חייב עליו אדם המזיק אבל באונס גמור פטור כגון זה שמפרש בירושלמי (דף י"א ב') (כ"ז ב' תד"ה ושמואל) אם היה אחד מהם ישן ובא אחר ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא מועד ואם הזיקו הישן פטור, וכן אם הניח כלי בצד הישן פטור, שזה שהניחו הוא המועד שפשע (ע"פ רמב"ם שם).
גרסינן בפרק שני דנזיקין אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל בעוד שהוא באויר קודם שיגיע לארץ הרי זה פטור דמאחר שלא שיבר אלא כלי שסופו להשבר (ביד) [מיד] בודאי נמצא כשובר כלי שבור, וכן כל כיוצא בזה פטור (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"ז הי"ב).
גרסינן בפרק שני דנזיקין (ב"ק כ"ו ב') אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן או הוא קידם וסילקן פטור שמשעה שהשליך נפסקו חציו והרי היו שם כרים וכסתות. וכתב רב אלפס (שם) דרבה לטעמיה שפוטר שורף שטרותיו של חבירו בפרק הגוזל קמא (צ"ח א') דלא דאין דינא דגרמי ואין הלכה כן כמו שיתבאר (לקמן), ולרבינו יצחק (תד"ה קדם) נראה דגרמא בנזיקין הוא ופטור לדברי הכל. בפרק הגוזל קמא (צ"ח ב') מסקינן שהשורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר אע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד כל הממון (ע"פ לשון רמב"ם חובל ומזיק פ"ז ה"ט ע"ש) וכיוצא בזה נקרא דינא דגרמי בכל התלמוד. ובלבד שיודה לו המזיק ששטר זה מקוים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות החוב (המשך לשון הרמב"ם שם) שאומר שם היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מה דכתיב בשטרא נכתוב ליה שטרא מעליא ואי דליכא סהדי מנא ידענא כמה ישלם אמר רבא תהא במאמינו למזיק כאשר בארנו. המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (כתובות פ"ו א'). ונתחייב המוחל לשלם מה שקיבל אפילו לרבי מאיר דדאין דינא דגרמי אינו משלם יותר כך פסק רב שר שלום גאון. וכן מוכיח גבי קריביה דרב נחמן בפרק הכותב (שם תד"ה תיזיל). בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ב ב' ותד"ה זאת) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור, וצריך לחלק מה בין גרמא בנזקין לדינא דגרמי וחילק רבינו יצחק ללשון אחד דדינא דגרמי הוא במקום שהוא בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו וללשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עושה ההיזק, וא"א ליישב לשני הלשונות את כולן כשתדקדק בהלכות ועוד כי טיהר הטמא ועירבו בעל הבית עם פירותיו דמחייב לרבי מאיר בפרק עד כמה (בכורות כ"ח ב') לא יתיישב כלל דהוא עצמו אינו מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין ההיזק בא, לכך נראה לרבי יצחק בר רבי אברהם לפרש שהואיל דדינא דגרמי [הוא] מטעם קנס כמו שמוכיח בירושלמי (שבועות דף ל"ב א') יש לומר דכל היזק המצוי ורגיל לבא אם לא שקנסו חכמים על כך שייך דינא דגרמי כעין טעם שבארנו למעלה גבי מטמא ובכך מתיישבות כל ההלכות.
<h2>דף לב.</h2>
תניא בתוספתא דב"ק (פ"ט ה"ה), החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה, והבושת והנזק אם בגלוי [הוא] כגון שחבל בפניה ובצוארה [או] בידיה וזרועותיה השליש שלה ושני שליש לבעל ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שליש לאשה, של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות (רמב"ם חובל ומזיק פ"ד הט"ו). מכאן יש ראיה שיש קניין לאשה בלא בעלה לעניין הגוף, והוא הדין בנותן מתנה סתם לאשה וכן פסקו ר"י (קדושין כ"ג ב' תד"ה ור' אלעזר) ורבינו משה (אישות פכ"ב הל' כ"א—כ"ב). כתב רבינו משה (חובל ומזיק פ"ד הט"ז ע"ש במ"מ ולח"מ) בד"א שחבלו בה אחרים אבל חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הצער וכל הבשת והכל שלה ואין לבעל בהן הפירות ואם רצונה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חולייה, והמזיק את אשתו בתשמיש המטה אמרינן בפרק המניח (ב"ק ל"ב א') שהוא חייב בנזקיה (ע"פ הי"ז שם). ונפלאתי על זה שהרי שנינו בתוספתא (שם) החובל באשתו בין שחבל הוא בין שחבלו אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והאשה שחבלה בבעלה אם היה תוספת בכתובתה מחייבין אותה למכור התוספת לבעלה בטובת הנאה וגובה ממנה אם רצה הבעל ואם רצה לגרשה ולגבות מן הכל גובה, ואם לא היה לה תוספת אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי חבלו או מגרשה ונוטל מכתובתה הראוי לו (שם הי"ח). תניא בפרק החובל (פ"ז ב') החובל בבניו הגדולים אם אין סמוכין על שולחנו נותן להם מיד והקטנים ילקח בהם קרקע והם אוכלים פירותיו וכן הדין באחרים שחבלו בהם ואם היו סמוכים על שולחנו וחבל בהם פטור בין גדולים בין קטנים ואם חבלו בהם אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והם אוכלים פירותיה עד שיגדלו (שם הי"ט).
<h2>דף מח:</h2>
בפרק חמישי שנינו, הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אף על פי שלא נתכוון חייב לשלם דמי וולדות לבעל ונזק וצער לאשה, וכיצד משערין דמי וולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל ואם מת הבעל נותנין ליורשיו, ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי וולדות לאשה (רמב"ם חובל ומזיק פ"ד הל' א'—ב' וע"ש בראב"ד ומ"מ). הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אף על פי שהיה שוגג הרי זה פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש (לשון רמב"ם שם ה"ה ע"ש) הא אם יהיה אסון לא יענש ודרש תנא דבי חזקיה (ל"ה א' ורש"י) מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד בין אונס בין ברצון שלעולם חייב ממון שאדם מועד לעולם אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד שלעולם פטור מממון, ואמרו חכמים שאף על פי שנתכוון להכות חבירו ונגף את האשה חייב מיתה ופטור מן התשלומין בפרק הנשרפין (סנהדרין ע"ט א').
<h2>דף נח:</h2>
אמר רבא קיטע ידו נותנין לו דמי ידו, ושבת רואין אותו כאילו [הוא] שומר קישואין ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום ועושין חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו, וכן אם קטע את רגלו רואין אותו כאילו שומר הפתח, סימא את עינו רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחיים וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"ב הי"א), אחזו ותקע באזנו וחרשו נותן לו דמי כולו שהרי אינו ראוי למלאכה כלל (שם הי"ב). ומה ששנינו בתחלת מסכת ערכין (ב' א') דחרש נידר ונערך לשם מדבר בחרש סופר או נוקב מרגליות שאין השמיעה מפסדת זאת האומנות (ע"פ תד"ה חרשו). כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים יתרפא זה החולי וכמה הוא צריך ונותן לו מיד ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו ודבר זה תקנה היא למזיק, וכן השבת אומדין אותו ונותנין לו מיד, ואם היה מתגלגל בחוליו והולך ואורך ימי החולי יתר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום, וכן אם הבריא מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ד—ט"ו). כשפוסקין בבית דין על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד כמו שאומר רבי חנינא (צ"א א') שאין נותנין זמן לחבלות, אבל אם בבשת בלבד נתחייב נותנין לו זמן לשלם שהרי לא חסרו ממון (ע"פ רמב"ם שם ה"כ).
<h2>דף סב.</h2>
כל המזיק ממון של חבירו ואינו יודע מה הזיקו הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו הנגזל והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם כמו שבארנו (עשה ע"ג דף ק"נ ג' בד"ו) בנגזל (לשון רמב"ם חובל ומזיק פ"ז הי"ז). כיצד לקח כיס של חבירו והשליכו לים או לאור, או שמסרו ביד אנס (לשון רמב"ם שם הי"ח), לדברי רבינו יעקב כאשר יתבאר (לקמן עמ' ג' בד"ו), ואבד, בעל הכיס היה אומר זהובים היה מלא והמזיק היה אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היו בו הרי זה הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, וכיוצא בדין זה יש בירושלמי (ב"ק דף כ"ט ב') ובארנוהו במצות השומרים (עשה פ"ח דף קע"א א' בד"ו [הו' בב"מ דף צ"ח א']), והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם או אמוד להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכלי זה וכיוצא בזה אבל אם אין דרכן להניח[ן] בכלי זה הוא פשע בעצמו (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם) כדמוכח בפרק הכונס גבי [מי] מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא, ובעיא זו לא איפשיטא הילכך אם תפס אין מוציאין אותו מידו (ע"פ רמב"ם שם ע"ש). ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים אבל אינו יודע כמה היו והניזק אומר אלף היו נוטל אלף בלא שבועה והוא שיהא אמוד שהרי זה המזיק מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע (רמב"ם שם הי"ט) ומשלם.
מי שיש לו עדים שמסר ממון חבירו בעניין שהוא ראוי להתחייב ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר טוען כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין אותו מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזכה במה שתפס ואם לא תפס אין מוציאין מיד המוסר אלא בראייה ברורה (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"ח ה"ז ע"ש) שהרי בפרק הכונס (ס"ב א') בעי אמימר אם עשו תקנת נגזל במסור לישבע וליטול אם לא ונשאר בתיקו. ושוין ר"ח ורבינו משה ורש"י שכמו דתיקו דאיסורא לחומרא מכל וכל כך כל תיקו דממונא לקולא מכל וכל ולא כדברי רב האי גאון שפירש יחלוקו ועוד שאין הלכה כסומכוס כאשר בארנו בנזקי קרן בספר זה (עשה ס"ו—ס"ז דף קמ"ה ב' בד"ו [הו' בב"ק דף מ"ו א']) שהרי שמואל בפרק הפרה (מ"ו א') ורב נחמן בפרק השואל (עי' ב"מ ק"ב ב') אין סוברים כמותו, ועוד כי אף סומכוס אינו אומר דבריו כי אם בספק שראוי להסתפק כי ההיא דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם קודם שנגחה ילדה או לאחר שנגחה ילדה שאף לבעלי דינין הדבר בספק (ב"ב ל"ה ב' ותד"ה דררא). מתוך שמועה זו פוסק ר"ח דהלכה כמ"ד בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ט א') ממון מסור אסור לאבדו ביד. ומפרש רבינו יעקב (ס"ב א' תד"ה עשו) זאת הבעיא דמיירי כשהמסור מכחיש הנמסר דומיא דנגזל בשבועות (מ"ד ב') שהגזלן דומה שמכחישו אבל אם אין יודע המסור כמה ואומר זה הכיס שלקח האנס שמא עפר היה בו ישבע הנמסר כמה הפסידו ויטול. (ומפרש) [ו]רבינו יצחק [מפרש] (בתו' שם) זו הבעיא מיירי אפילו אין המסור יודע כמה דומיא דתקנת נגזל באשו שנזכר למעלה שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק, וכיוצא בזה הוא דמבעיא ליה שיעשו תקנה או לא.
<h2>דף פג:</h2>
מצות עשה לדון בנזקי איש שהזיק את רעהו בין בגופו בין בממונו שנאמר (שמות כ"א, י"ח י"ט) וכי יריבון אנשים והכה [איש] את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב, אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא. ונפל למשכב תרגומו ויפול לבוטלן כלומר לחולי שמבטלו ממלאכתו, אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו על בוריו וכחו, ונקה המכה למה נאמר וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג אלא למדך כאן שחובשין אותו עד שנראה אם יתרפא זה וכן משמע כשקם זה והלך על משענתו אז ונקה המכה, רק שבתו יתן הוא ביט[ו]ל ממלאכתו מחמת חולי ואם קיטע ידיו ורגליו רואין את ביטול מלאכתו מחמת החולי כאילו [הוא] שומר קישואין שהרי אף לאחר החולי אין ראוי למלאכת יד ורגל והוא כבר נתן לו תשלומי נזק הוא דמי ידו ורגלו שנאמר יד תחת יד רגל תחת רגל, ורפא ירפא ישלם שכר הרופא (ע"פ פירוש רש"י עה"ת). הא למדת מתוך תורה שבכתב שחבורה תחת חבורה אינו ממש אלא תשלומי ממון הוא והוא הדין לתחת הנאמרת בעין ובשאר אברים (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"א ה"ה), ועוד אמר הכתוב לא תקחו כופר לנפש רוצח, אבל אתה לוקח [כופר] לחסרון אברים ותחת החבלות וכן זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו אלא נתינת ממון. והדברים האלה קבלה בידינו מרבותינו רב מפי רב עד משה מסיני וכן היו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין [ובית דין] שעמדו מימות משה ועד עכשיו (ע"פ ה"ו שם).
<h2>דף פד.</h2>
אמר רבא (ב"ק פ"ד א'—ב') נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל ובח"ל, ומסקינן שאינו מדבר בנזקי קרן שהרי פסק בפרק ראשון (ט"ו ב') שחצי נזק הוא קנס ומחמת כן אומר רבא אין מועד בבבל מאחר שאין מתחייב בנגיחות הראשונות אלא מדבר בנזקי השן ורגל שהן מועדים מתחילתן והזיקן מצוי אבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל ולא בח"ל שהרי צריך סמוכין לדברים האלה כמו שאומר שם ואין סמיכה בח"ל (פ"ד ב' רש"י ברה"ע), ואף על פי שהבא לידון בעדי הודאות והבא לידון בעדי הלוואות אומר שם שבח"ל דנין אותו בשליחות הסמוכין שבארץ ישראל שאם לא כן אין דנין אותם בח"ל שנאמר על כל הפרשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ודרשינן (גיטין פ"ח ב' ותו') לפניהם ולא לפני הדיוטות דלפניהם (ה)[א]אלהים האמור למטה עונה דמשמע מומחין. אומר שם במסקנא, כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס אבל בדבר המצוי ואין בה חסרון כיס כגון בושת ודבר שאינו מצוי ויש בו חסרון כיס כגון נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין אנו עושין שליחותם. כתב רב אלפס (שם) מנהג שתי ישיבות שאף על פי שאין גובין קנס מנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו ואם נתן לו שיעור הראוי ליתן לו מתירין את נדויו מיד בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס בעל דינו עכ"ד, ואין נראה לר"י דהאי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא ואמרינן נמי (ט"ו ב') גבי האי כלבא דאכל אימרא משמתינן ליה עד דסליק הזיקא אבל משום תשלומין לא משמתינן [ליה].
<h2>דף פד:</h2>
גרסינן בפרק החובל (ב"ק צ"א ב') שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק [את] הבריות ואילן שהוא עומד לקציצה מפני שהוא מזיק [את] הרבים וקדם אחר ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת בעליו חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינין שהרי הפקיעו מלעשות מצוה ואם טען [ואמר] אתה אמרת לי להורגו ולקוצצו הואיל והוא עומד לכך הרי זה פטור (רמב"ם חובל ומזיק פ"ז הי"ג) [ותני ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך וקדם חברו וכסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים]. אמנם בחוצה לארץ אין גובין עכשיו קנס זה כדאמר שם (פ"ד ב') דבר שאין בו חסרון כיס אין אנו עושין שליחות הסמוכין שבארץ לדון בו.
<h2>דף פה.</h2>
החובל בחבירו חייב לשלם חמשה דברים, נזק ושבת וצער ורפוי ובושת וחמשה דברים אלו כולן משתלמין תשלומין מן המעולה שבנכסיו כדין כל המזיקין (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"א ה"א), וריפוי ושבת כבר בארנו. ונזק הוא שאם קיטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה [קודם לכן] וכמה הוא יפה עתה ומשלם דמי הפחת שהפחית מדמיו (ע"פ ה"ב שם) הוא שנאמר יד תחת יד רגל תחת רגל. ומניין שמזיק חבירו חייב בצער בפני עצמו שהרי נאמר באונס תחת אשר עינה והוא הדין לכל אשר מצער חבירו בגופו שהוא חייב לשלם דמי הצער (רמב"ם שם ה"ז ע"ש במ"מ), ובפרק החובל דורש עוד מפצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. ומניין שהוא חייב בבושת בפני עצמו שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה, בכלל דין זה קנס המבייש (רמב"ם שם ה"ט) ואינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין אבל המבייש את חבירו בלא כוונה פטור לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש פטור (ע"פ ה"י שם).
כמה הוא הצער הכל לפי הניזק, יש אדם שהוא רך ומעונג ביותר ובעל ממון ואילו יתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט ויש אדם בעל טורח ובעל כח ועני ומפני זהוב אחד מצטער צער הרבה ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין את הצער, כיצד משערין צער במקום נזק כגון שחסרו אבר אומדין כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסייף בין לקטוע לו בסם אם גזר המלך עליו שיקטעו לו האבר ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"ב הל' ט'—י').
<h2>דף פה:</h2>
גרסינן בירושלמי (דף ל"ד א') החובל חבלה שהוא ראוי לשלם החמשה דברים כולן משלם חמשה, הזיקו נזק שאין לו אלא ארבעה אינו משלם אלא ארבעה, שלשה משלם שלש, שנים משלם שנים, אחד משלם אחד, כיצד קיטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא את עינו משלם חמשה נזק וצער ורפוי ושבת ובושת, הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור על עינו ומרדה וסופה לחיות משלם ארבעה צער וריפוי ושבת ובושת, הכהו על ראשו וצבה נותן לו שלשה צער וריפוי ובושת, ואם הכהו במקום שאין נראה כגון בגבו, שאין לו שום בושת, משלם שנים צער וריפוי, הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחד והוא הבושת בלבד (ע"פ לשון רמב"ם חובל ומזיק פ"ב הל' א'—ב' ע"ש), עכ"ד הירושלמי. ובפרק החובל מפורש כמו כן שאם כוואו בשפוד או במסמר על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה משלם הצער בלבד, ואם השקהו סם או סכו סם לרפאות מכתו ושינה מראה עורו משלם לו ריפוי בלבד עד שיחזור מראהו כמו שהיה כבתחילה, אסרו בחדר נותן לו דמי השבת בלבד (רמב"ם שם ה"ג ע"ש). רקק בפניו חייב על הבושת בלבד וכן כל כיוצא באלו.
<h2>דף פו:</h2>
כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש ואינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מן הגדול, ומכובד שמביישו אדם נקלה בושתו מרובה (עי' רמב"ם חובל ומזיק פ"ג ה"א). והמבייש את הישן חייב בבושת (רמב"ם שם ה"ג). והמבייש את השוטה פטור, והמבייש את החרש חייב והמבייש את הגר ואת העבד חייב, והמבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור, ומכל מקום אינו דומה מבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש [את ה]עבד למבייש בני חורין ולא המבייש חרש למבייש פקח (שם ה"ד).
<h2>דף פז.</h2>
המכה אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה חייב בחמשה דברים אבל אם עשה בהם חבורה או שחבל בחברו בשבת אפילו היה בשוגג פטור מן התשלומין מפני שהוא עון מיתת ב"ד (לשון רמב"ם חובל ומזיק פ"ד ה"ז) כמו ששנינו בפרק החובל. והלא החובל מקלקל הוא וכל המקלקלים בשבת פטורין מן המיתה ולמה נחשב זה החובל עון שיש בו מיתת בית דין הואיל ונחת רוח ע[ו]שה ליצרו הרע בעת שחבל בחבירו הרי הוא כמתקן ונמצא עון מיתה לפיכך פטור מן התשלומין (רמב"ם שם ה"ח). החובל בחבירו ביום הכפורים אפילו במזיד חייב בתשלומין אף על פי שעבר עבירה שחייב עליה מלקות, והרי כל המחוייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם כך הם הדברים בכל חוץ מהחובל בחבירו שהוא משלם שהרי בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין שנאמר רק שבתו יתן ורפא ירפא (שם ה"ט).
שנינו שם חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים אף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבים לשלם שבשעת שחבלו אינם בני דעת (רמב"ם חובל ומזיק פ"ד ה"כ). והעבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן אם נתגרשה האשה או מת בעלה או נשתחרר העבד (שם הכ"א). שנינו במסכת ידים (פ"ד מ"ז) אמרו הצדוקים קובלים אנו עליכם פרושים ומה שורי וחמורי שאיני חייב בהן במצות הרי אני חייב בנזקם עבדי ואמתי שאני חייב בהם במצות אינו דין שאתחייב בנזקם אמרו להם לא אם אמרת בשורי וחמורי שאין בהם דעת תאמר בעבדי ואמתי שיש בהם דעת שאם אקניטנו ילך וידליק גדישו של חבירו ואהיה חייב לשלם, וטעם זה מביא בפרק ראשון דנזיקין (ב"ק ד' א').
תניא בתוספתא דב"ק (פ"ט ה"ה), החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה, והבושת והנזק אם בגלוי [הוא] כגון שחבל בפניה ובצוארה [או] בידיה וזרועותיה השליש שלה ושני שליש לבעל ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שליש לאשה, של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות (רמב"ם חובל ומזיק פ"ד הט"ו). מכאן יש ראיה שיש קניין לאשה בלא בעלה לעניין הגוף, והוא הדין בנותן מתנה סתם לאשה וכן פסקו ר"י (קדושין כ"ג ב' תד"ה ור' אלעזר) ורבינו משה (אישות פכ"ב הל' כ"א—כ"ב). כתב רבינו משה (חובל ומזיק פ"ד הט"ז ע"ש במ"מ ולח"מ) בד"א שחבלו בה אחרים אבל חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הצער וכל הבשת והכל שלה ואין לבעל בהן הפירות ואם רצונה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חולייה, והמזיק את אשתו בתשמיש המטה אמרינן בפרק המניח (ב"ק ל"ב א') שהוא חייב בנזקיה (ע"פ הי"ז שם). ונפלאתי על זה שהרי שנינו בתוספתא (שם) החובל באשתו בין שחבל הוא בין שחבלו אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והאשה שחבלה בבעלה אם היה תוספת בכתובתה מחייבין אותה למכור התוספת לבעלה בטובת הנאה וגובה ממנה אם רצה הבעל ואם רצה לגרשה ולגבות מן הכל גובה, ואם לא היה לה תוספת אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי חבלו או מגרשה ונוטל מכתובתה הראוי לו (שם הי"ח). תניא בפרק החובל (פ"ז ב') החובל בבניו הגדולים אם אין סמוכין על שולחנו נותן להם מיד והקטנים ילקח בהם קרקע והם אוכלים פירותיו וכן הדין באחרים שחבלו בהם ואם היו סמוכים על שולחנו וחבל בהם פטור בין גדולים בין קטנים ואם חבלו בהם אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והם אוכלים פירותיה עד שיגדלו (שם הי"ט).
<h2>דף צ.</h2>
הכהו כלאחר יד או תלש בשערו או העביר טליתו ממנו או פרע ראש האשה או רקק והגיע בו הרוק נותן לו דמי בושתו ארבע מאה זוז, סטרו נותן לו מאה זוז. אמר רב פפא (צ"א א') לא שנו אלא שרקק בו אבל בבגדו לא משום רבי יוסי בר רבי חנינא אמרו זאת אומרת ביישו בדברים פטור. וגרסינן בירושלמי (דף ל"ו ב') בשם ריש לקיש המבייש תלמיד חכם אף בדברים נותן לו דמי בושת שלם, ואומר שם מעשה באחד דאיקפיד לרבי יהודה ברבי חנינא אתא עובדא קמיה דריש לקיש וקנסיה ליטרא של זהב. אף על פי שהמבייש שאר העם פטור מן התשלומין מ"מ עון גדול הוא (לשון רמב"ם חובל ומזיק פ"ג ה"ז) שהרי אפילו במקום תוכחה נצטוינו שלא לבייש שנאמר (ויקרא י"ט י"ז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ערכין ט"ז ב'), ואמרו חכמים (אבות פ"ג מי"א) כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. שנינו עוד בפרק החובל התוקע לחבירו נותן לו סלע, פירש רבינו שלמה בלשון אחד הכהו בכפו על אזנו נותן לו סלע דמי בושת, מלבד נזק צער וריפוי אם ישנו שם. ומסיק רב יהודה שכל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, וסלע מדינה יש בו שלשה דינרים וחצי נחושת וחצי דינר כסף (ע"פ רמב"ם שם ה"י) נמצא שהוא שמינית שבסלע צורי. ואומר רבינו יצחק (ב"ק ל"ו ב' תד"ה ושל ע"ש) דווקא במקום שהזכירו סלע צורי אבל מנה וזוז אינו של מדינה שהרי שואל התלמוד בפרק החובל (צ' ב') על זאת המשנה שאמר רבי יוסי הגלילי מנה אם רוצה לומר מנה צורי או של מדינה ואינו פושטה מדרב יהודה, וגם בפרק אף על פי (כתובות ס"ה ב') גבי עני שנותן לאשתו כלים של חמישים זוז ואומר שהם של מדינה דאם של צורי עני מניין לו כל זה ואינו מוכיח זה מדרב יהודה.
<h2>דף צ:</h2>
אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם [כשר] מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך בזיון הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאות החוטא קל וחומר למכה את הצדיק (רמב"ם חובל ומזיק פ"ה ה"א ע"ש), אפילו להגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו הרי זה נקרא רשע שנאמר (שמות ב' י"ג) ויאמר לרשע למה תכה רעך (רמב"ם שם ה"ב ע"ש). בפרק אלו נערות (כתובות ל"ג א') המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שאין כאן תשלומין (ע"פ רמב"ם שם ה"ג). [ואמרינן] בפרק ארבע מיתות (נ"ח ב') גוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש [וגומר] (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף צא.</h2>
המבעית את חבירו וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו אבל אחזו ועשה לו הדברים האלו חייב בתשלומין (קיצור מלשון רמב"ם חובל ומזיק פ"ב ה"ז ע"ש).
בפרק החובל מסיק שכשם שאומדין למיתה כן אומדין לניזקין כיצד הרי שהכה את חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק, אבל חייב הוא בבושת בלבד שהרי אפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת, לפיכך צריכין העדים לידע באיזה דבר הזיק ומביאין הדבר שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו דבר ודנין עליו ואם אבד אותו דבר ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר (לקמן דף קמ"ז ג' בד"ו [הו' בשבועות דף מ"ד ב']) (לשון רמב"ם חובל ומזיק פ"א הי"ח). והברזל אין לו אומד, אפילו מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צריך לומר להזיק (שם הי"ט).
כתב הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ג הל' ה'—ו') כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמידי חכמים אפילו בדברים קונסים אותו וגובין ממנו משקל ל"ה דינר מן הזהב שהוא משקל ט' סלעים פחות רביע וקבלה הוא בידינו שגובין קנס זה בכ"מ בין בארץ בין בח"ל, ומעשים היו אצלינו בכך בספרד, ויש ת"ח שמוחלין על זה וכן נאה להם ויש שתובעין ועושים פשרה ביניהם אבל הדיינין אומרים למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא של זהב עכ"ד.
<h2>דף צא:</h2>
גרסינן בפרק החובל (ב"ק צ"א ב') שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק [את] הבריות ואילן שהוא עומד לקציצה מפני שהוא מזיק [את] הרבים וקדם אחר ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת בעליו חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינין שהרי הפקיעו מלעשות מצוה ואם טען [ואמר] אתה אמרת לי להורגו ולקוצצו הואיל והוא עומד לכך הרי זה פטור (רמב"ם חובל ומזיק פ"ז הי"ג) [ותני ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך וקדם חברו וכסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים]. אמנם בחוצה לארץ אין גובין עכשיו קנס זה כדאמר שם (פ"ד ב') דבר שאין בו חסרון כיס אין אנו עושין שליחות הסמוכין שבארץ לדון בו.
<h2>דף צב.</h2>
אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק בממונו שהמזיק בממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו (לשון רמב"ם חובל ומזיק פ"ה ה"ט ועי' לח"מ). ומכל מקום מצוה לשאול ממנו מחילה כאשר בארנו במצות הוידוי (סוף עשה ט"ז) אבל החובל בחברו אף על פי שנתן לו ה' דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל לו עונו עד שיבקש מחילה מן הנחבל וימחול לו (המשך לשון הרמב"ם שם) כדאיתא בפרק החובל. ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול ואין זה דרך זרע ישראל (לשון רמב"ם שם ה"י ע"ש) ואמרו רבותינו (יומא פ"ז ב') כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, וגרסינן בפרק השואל (שבת קמ"ט ב') כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שנאמר (משלי י"ז כ"ו) גם ענוש לצדיק לא טוב וכתיב (תהילים ה' ד') כי לא [א-ל] חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ואמרינן בפרק החובל (ב"ק צ"ג א') כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה אם יש דיין בארץ שיוכל לבא לדין לפניו, ואמר רבי יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק. ורבינו שמואל (תד"ה אחר ע"ש) גורס אוי לו לצועק יותר ממי שאינו צועק וכן הוא במכילתיה (משפטים פרשה י"ח).
ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו כמו שאומר בסוף פרק החובל שהאומר לחברו סמא את עיני קטע את ידי על מנת שאתה פטור [הרי זה] חייב בה' דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך אבל האומר לחבירו קרע את כסותי שבור את כדי על מנת שאתה פטור הרי זה פטור ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור חייב לשלם אף על פי שהרשהו להשחית, ומסיק שם בד"א כשבאו הכלים לידו תחילה בתורת שמירה כגון שהיו שאולין או מופקדים אצלו ואמר לו שבר וקרע ועשה כן חייב לשלם עד שיאמר לו על מנת שאתה פטור אבל אם אמר לו קח לי כלי זה ושברו בגד זה וקרעו ועשה כן הרי זה פטור (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"ה הל' י"א—י"ב).
<h2>דף קיז.</h2>
המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו ואם מת גובה מן היורשין כשאר כל המזיקין, בין שהיה אנס גוי בין שהיה אנס ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ונתן בידו אלא הראה בלבד, בד"א כשהראה המוסר מעצמו דאמר רבא בפרק הגוזל בתרא אם הראה מעצמו כנושא ונותן ביד דמי אבל אנסוהו גוים והראה ממון חבירו תניא (שם) דפטור ואם נשא ונתן ביד חייב (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"ח הל' א'—ב' ע"ש). גרסינן בירושלמי בפרק החובל (דף ל"ז א') אמר רבי יוסי הדא דאת אמרת באומר תנו לנו ממון סתם אבל אמר תנו לנו ממון של פלוני ופלוני אפילו נשא ונתן ביד פטור. וכתב רב אלפס (דף מ"ג א') שאין התלמוד סובר כן, ומדקדק (הרי"ף) דאם נשא ונתן ביד חייב במה מדבר אם באונס (הלה) [הלא] אמרת פטור ואם מעצמו אפילו לא נשא ונתן ביד אלא שהראה אמר רבא שחייב אלא ודאי אפילו באונס חייב, ועוד מביא ראיה שאומר שם בפרק הגוזל מעשה באחד שהראה [את] יינו של רב פנחס למלך שאנסוהו לכך אמר לו האנס עזרנו להביאו עמנו וכן עשה ובא לפני רב אשי לדין ופטרו אמרו לו תלמידיו והתניא נשא ונתן ביד חייב אמר להם בד"א כשלא העמיד האנס מתחילה על דבר הנאנס אבל העמיד האנס על הממון מתחילה אבד כל מה שיש לו וכאילו נשרף ע"כ הגמרא, הרי למדת שנשא ונתן ביד חייב אף באונס שאם לא כן מה היו מקשים תלמידיו לרב אשי וגם רב אשי היה יכול לענות להם בד"א מעצמו אבל באונס פטור, אלא ודאי הואיל ועשה מעשה בידים חייב אף באונס אבל הראה באונס פטור שאין זה אלא גרמא בעלמא, ועוד הביא ראיה מדאיתיביה רב כהנא לרב אשי אמר לו האנס הושט לי פקיע עמיר זה או אשכול [של] ענבים זה והושיט לו חייב אף על פי שעמד עליהם האנס מתחילה ומתרץ בד"א שהעמיר והאשכול מצד הנהר לעבר האחר שאין האנס יכול ליטלה ולכך חייב המושיט ואף על פי שנאנס הרי למדת שמי שנוטל ממון חבירו ומוליכו אצל האנס בידו חייב אף על פי שנאנס. כל זה מדברי רב אלפס.
פסק רבא בפרק הגוזל בתרא על בעלי דינין שהיתה ביניהם מריבה על דבר אחד זה אומר שלי וזה אומר שלי ועמד אחד מהם ומסרה בידי גוים מנדין אותו עד שיחזיר את הדבר לכמו שהיה ויסלק יד האנס מביניהם ויעשו ביניהם דין [ב]ישראל (ע"פ לשון רמב"ם חובל ומזיק פ"ח ה"ה). בירושלמי דכתובות (דף ס"ח ב') א"ר יהושע בן לוי מי שנתפס על חבירו ולקחו ממנו גוים ממון בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם [לו] חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש למלך הרי זה חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני ובפני עדים (קיצור לשון רמב"ם שם ה"ו עי' כס"מ) כמו שאומר בפרק הגוזל אחרון (קי"ג ב') בר מתא אבר מתא מיעבט, ודווקא משנה זו אבל משנה שעברה מאחר שנתפייס המלך אין לו לעבוט אחר עליו.
כתוב בספר חפץ שכך אומר רב פלטוי ראש ישיבה מסור פסול לעדות ולא מבעיא מסור גמור אלא אפילו אדם מפורסם ומריב על חבירו ואומר לו אלך ואמסור ממונך הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נקרא רשע ופסול לעדות והוא הדין לשבועה וכן נפסק דין המסור בשתי ישיבות. כתב רבינו משה (חובל ומזיק פ"ח ה"ח) המסור שאנסוהו גוים להראות או להביא ונשא ונתן ביד אף על פי שהוא חייב לשלם אינו רשע אלא בן תשלומין הוא בלבד ומשביעין אותו כשאר הכשרים. מותר להרוג את המסור בכל מקום שהוא ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאומר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי זה התיר עצמו למיתה ומתרין בו ואומרים לו פלוני אל תמסור אדם ואם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו הרי זה מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה (רמב"ם שם ה"י) כמו שמצינו בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ז א') ברב כהנא דשמטיה לקועיה דההוא גברא מסור. ואמרו רבותינו במסכת ראש השנה (י"ז א' ע"ש) כי המסורות אין להם חלק לעולם הבא (ע"פ רמב"ם שם ה"ט). כתב רבינו משה (שם הי"א) שאם עשה המסור כאשר זמם יראה לו שאסור להורגו אלא א"כ הוחזק למסור ומעשה בכל יום בערי המערב להרוג את המוסרים.
<h2>דף קיז:</h2>
רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו או לדבר עבירה ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור [מן התשלומין] מפני שהוא מתחייב בנפשו שכיון שרודף התיר עצמו למיתה (רמב"ם חובל ומזיק פ"ח הי"ב). ונרדף ששבר כלים של רודף פטור ואם שבר של אחרים חייב שהמציל עצמו בממון אחרים חייב (ע"פ הי"ג שם). מי שרדף אחר הרודף להציל הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין כשירדוף (שם הי"ד). וספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהם והקל ממשאה והשליך בים פטור שהמשוי שבה כמו רודף אחריהם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם (שם הט"ו). ועיקרי אלו הדברים בפרק הגוזל בתרא.
